בינואר 2005 כתבתי את הפוסט הראשון שלי בבלוג בנושא מיקוח. זה היה אחד מאותם "שלום עולם!" הגזלניים. סוג הפוסטים שבהם שיתפתי את התוכניות שלי לבלוג הפיננסי האישי המתהווה. קראתי לזה Bargaineering כי אני אוהב למצוא מציאות, הייתי (האם?) מהנדס, ואהבתי פורטמנטאו לפני שידעתי שהם נקראים פורטמנטיות.
(לרוע המזל, התמקחות לא קיימת עוד, אך הנה הודעה ראשונה באמצעות מכונת Wayback)
היא תרוויח כמה מאות דולרים באותה שנה ראשונה. זה היה סכום שעלה בהרבה על הציפיות הפרועות ביותר שלי. אמרתי לחברתי דאז, כיום אשתי, שאם מתמקם בארגיינינג על חופשה אחת בשנה הייתי מתרגש. אפילו לא דמיינתי א נֶחְמָד חופשה, חשבתי לנסוע לכביש לינה וארוחת בוקר אי שם בקרבת מקום!
מהר קדימה לתחילת 2008, אשתי המקסימה ואני היינו נשואים. יצאנו לירח הדבש להוואי במשך שבועיים.
והתפטרתי מהעבודה הנוחה שלי בבוז אלן המילטון ביום שחזרתי.
בשנים שחלפו מאז שהתנסתי בהצלחות גדולות אף מעבר לציפיות פרועות עוד יותר, נשאלתי לא פעם כיצד הצלחתי הקפיצה, ביטוי שטבע טס וויגלנד, לעבודה עצמית.
זה היה קשה רגשית כי העתיד כל כך בלתי צפוי.
עם היתרון של בדיעבד, הנה איך נזכרתי שזכיתי בביטחון להפסיק.
אני לא הרנאן קורטס הספינות שלי
הרנן קורטס היה הכובש הספרדי המפורסם שלפי נחיתתו בוורקרוז בשנת 1519 הורה לאנשיו לשרוף את ספינותיהם.
הנימוק היה שאם תשמור גיבוי, עד כמה אתה מחויב למשימה?
אם יכולת לסגת לאירופה, הייתה לך מוצא.
בלי ספינות - אתה מצליח או שאתה מת.
אנשים מרבים להצביע על הסיפור הזה ואומרים "וואו, קורטס היה חכם!" (אלא אם כן התגוררת בוורקרוז כבר בשנת 1519 אבל זה נושא אחר ליום אחר)
אני מתייחס לדעה אחרת. כמה חוקרים עשו דבר דומה ואף פעם לא שמעו עליהם? הטיית הישרדות בעבודה חברים שלי.
לא שרפתי גשרים, ספינות או כל דבר אחר כי זה טיפשי. כשהפסקתי, עשיתי את זה בצורה שבה אוכל לחזור אחורה. אולי אצטרך להתחיל מחדש בתחתית תרשים הארגון אבל זה בסדר. היו לי היכולות, אושרתי פעם לעבוד בתעשייה הביטחונית, ו"נסיגה "הייתה עדיין אופציה.
אם הדברים לא היו מסתדרים, הייתי חוזר אחורה. זה לא אומר שזה היה קורה קַל לחזור. הייתה לא מעט גאווה בולעת אבל לפחות הייתה דרך חזרה.
אתה יכול ללחוץ חזק יותר כשיש לך רשת ביטחון.
בניתי מסלול פיננסי
בספרו של סקוט טרנץ ' מוגדר לחיים, הוא מדבר על מסלול מסלול פיננסי. "מסלול פיננסי הוא פרק הזמן שתוכל לשרוד ללא צורך בעבודה שמשלמת שכר או עבודה פעילה כדי לייצר הכנסה." (מתוך הודעת האורח שלו)
השתמשתי ברעיון דומה בשנת 2008-לקחתי את ההכנסה שהרווחתי בצד וחישבתי אותה ככפל מהמשכורת במשרה מלאה שלי. אם המשכורת שלי הייתה 60,000 $ והרווחתי 120,000 $ - "קניתי" לעצמי שנתיים. קבעתי את מסלול הכספים שלי לשנתיים כיוון שהרווחתי את ההכנסה הזו מראש.
כאשר הפסקתי, צברתי ~ 10 שנים של מסלול כלכלי. ידעתי שגם אם כל הבלוגים הזה יתלקח, אני אהיה 10 שנים לפני הזמן ויהיה לי כל כך הרבה זמן להבין את הדבר הבא. (או לחזור אחורה ואולי לפרוש קצת מוקדם)
ידעתי שאני לא מדליית תאגידים
כאשר עזבתי את עבודתי בשנת 2008, עבדתי בתעשייה הביטחונית במשך חמש שנים. זה מספיק זמן בשביל לדעת מיהו עלון גבוה במסלול המהיר ומי לא.
לא הייתי.
המשמעות הייתה שמסלול הצמיחה שלי הולך להיות די שגרתי. הייתי מקבל את ההעלאות השנתיות שלי ~ 2-4%, מערבב כמה מבצעים שעשויים להביא לי העלאה גבוהה יותר ואז לפרוש לאחר 40 שנה. אני יכול להחליף חברות תמורת העלאה של 15-20% מדי פעם אבל תעשי את זה מספיק ותגמרו לך החברות או תפתחי מוניטין (או שאומרים, אני לא מאמין).
חיי התאגיד היו טובים, נוחים, בטוחים, צפויים... וזה יסמן לי את כל התיבות "צרכי החיים". אלמלא הבלוג היה מצליח, אני יודע שעדיין הייתי שם. אלה חיים נהדרים, אין ספק.
כאשר העבודה הקשה והמזל שלי הניחו ספינת רקטות מולי, החלטתי שהבטוח והנוח הם מעולים אבל ספינת רקטות היא ספינת רקטות מטורפת. עליתי והחזקתי חזק.
היה לי מבנה תמיכה רגשי חזק
אם כבר מדברים על רשתות ביטחון, רשת הביטחון האמיתית הייתה אשתי המקסימה. אין זה מפתיע שהתפטרתי ביום שחזרנו מירח הדבש (למרות שההחלטה התקבלה הרבה לפני כן).
הייתה רשת הביטחון המוחשית - היא הועסקה, הייתה לה משכורת מעולה וקריירה, והיתה לה ביטוח בריאות.
ואז הייתה רשת הביטחון הרגשית הבלתי מוחשית - העידוד הבלתי פוסק שכאשר זה קורה נראה מטופש ופוליני. המציאות היא שיש מה לומר על תמיכה חיצונית בלתי מעורערת כשאתה מתנדנד פנימית.
אני מאמין כי בני אדם מקבלים החלטות רגשית ומחפשים היגיון שיתמוך בהם. התמיכה הרגשית שלה סללה את הדרך מהסיבות ההגיוניות.
היא ספינת הרקטות האמיתית.
הייתה קהילת בלוגים בתחום הפיננסים האישיים
כיום, יש לך קהילת בלוגים פיננסיים אישיים עצומה ומגוון פורומים לבקר בהם אם אתה רוצה לדבר עם בלוגרים של כסף.
כל שנה אני הולך אליו FINCON, שהוא כנס שנתי בו משתתפים למעלה מאלף בלוגרים וחברי תקשורת. זה מושם על פיל טיילור, מייסד כסף כסף, והצוות הפנטסטי שלו. גם פיל כותב בלוגים במשך יותר מעשר שנים. ישנם אירועי FINCON מאסטרס נפרדים, אירועים קטנים יותר המתקיימים בערים גדולות אחרות לאורך כל השנה. במהלך השנה מתקיימים מפגשים מזדמנים במקומות שונים.
אם כל זה היה קיים באמצע שנות האלפיים, ייתכן שעזבתי את עבודתי מוקדם יותר. הייתה לנו קהילה קטנה יותר, התמקדה סביב פורומים, אבל גם אז הייתה קהילה מהנה להיות חלק ממנה ולשתף רעיונות. פייסבוק לא התפרסמה מחוץ לאוניברסיטאות עד 2006.
הקהילה שקיימת היום היא מדהימה וכל כך תומכת. זה גם פשוט הרבה יותר גדול, עם אנשים החולקים את חוויותיהם, גרסה תוססת ומחוברת יותר של מה שהיה כאשר פרשתי.
אתה חי רק פעם אחת!
סתם צוחק - לא הפסקתי כי אתה חי רק פעם אחת.
הפסקתי כי היו לי דוגמניות טובות.
סבי וסבתי (משני הצדדים) עשו גרסאות שונות אך דומות לבריחה לטייוואן מסין. הוריי עזבו את טייוואן לארצות הברית. הפסקת עבודה בתשלום עבור פיתוי היזמות, אמנם לא באותה רמת סיכון וסכנה, הייתה הגרסה שלי לעזוב את הנוחות בחיפוש אחר משהו נוסף. הֵם ביקש לעלות רמה וכך גם אני.
עד כה, כל כך טוב... אבל אל תזלזל בכוחם של הדגמים.
אם אתה על סף לקבל החלטה דומה ורוצה עם מי לדבר, תשלח לי אימייל או להשאיר תגובה.